מחכים לטיפול: תורים בבתי החולים בישראל
מחקר חדש של מרכז טאוב מגלה כי יש הבדלים גדולים בין משכי ההמתנה לניתוחים אלקטיביים (שאינם ניתוחי חירום) בבתי החולים הציבוריים בישראל. במחקר ניתחו החוקרים ליאורה בוורס (מנהלת כספים, תפעול וניתוח מדיניות במרכז טאוב) ופרופ' דב צ'רניחובסקי (חוקר ראשי ויו"ר תכנית מדיניות הבריאות במרכז טאוב) את הקשר בין משך ההמתנה לשלושה גורמים: מיקום בית החולים, הבעלות על בית החולים וסוג התשלום על הטיפול (ציבורי לעומת פרטי).
חוק ביטוח בריאות ממלכתי (1995) נועד להבטיח שכל תושב יוכל לקבל טיפול רפואי נאות בתוך זמן סביר ובמרחק סביר ממקום מגוריו. אלא שכיום אין שום קווים מנחים בעניין הגדרת הזמן והמרחק הנחשבים סבירים, והדבר מציב אתגר משמעותי בפני קובעי המדיניות בתחום הבריאות.
מנגנון זמני ההמתנה ממלא תפקיד חשוב בהקצאת משאבים במערכת ציבורית שמסבסדת במידה רבה את הטיפול בחולה, כמו המערכת הקיימת בישראל. במערכת מסוג זה קיים חשש לשימוש יתר של הלקוחות, מפני שהדבר לא כרוך מבחינתם בנטל כספי. עם זאת, זמני המתנה ארוכים לטיפולי חירום או לטיפולים דחופים עלולים להוביל להרעה בתסמיני המטופלים, וזמני המתנה ממושכים לטיפולים דחופים פחות עלולים להשפיע לרעה על יכולתו של המטופל לעבוד ועל איכות שעות הפנאי שלו, וגם על אמונו במערכת הבריאות הציבורית.
מערכת הרפואה בקהילה בישראל טובה למדי, והיא מציגה זמני המתנה קצרים ושביעות רצון גבוהה מצד המטופלים. לפיכך, בעיית זמני ההמתנה קיימת בעיקר בבתי החולים. בין בית החולים שמשך ההמתנה בו הוא הקצר ביותר לבית החולים שההמתנה בו היא הארוכה ביותר יש הבדל של יותר משנה בזמן ההמתנה להחלפת מפרק ברך, הסרת שקדים וניתוח לתיקון מחיצת האף. מיקום בית החולים ובעליו, כמו גם סוג התשלום בעבור הטיפול (ציבורי או פרטי) – כל אלו משפיעים על משך הזמן שהמטופל ייאלץ לחכות לניתוח.
למיקום בית החולים יש השפעה רבה על זמני ההמתנה לטיפולים בו. באזורי המטרופולין שסביב ירושלים, תל אביב וחיפה זמני ההמתנה הממוצעים לניתוחים אלקטיביים הם הקצרים ביותר בארץ, ואילו באזורי הפריפריה בדרום ובצפון ההמתנה היא הממושכת ביותר. זמני ההמתנה הארוכים שנמדדו בפריפריה תואמים את משאבי הבריאות המצומצמים המוקצים לאזורים אלו, למשל היצע מיטות האשפוז בבתי החולים. בירושלים, תל אביב וחיפה היצע המיטות הוא הגדול ביותר (2.2 עד 2.5 מיטות לכל אלף איש), וזמני ההמתנה נמוכים ב-30–15 אחוז מהממוצע הארצי. במחוז דרום, שבו ההיצע עומד על 1.3 מיטות בלבד לכל אלף איש, זמני ההמתנה גבוהים ב-44 אחוז מהממוצע.
גם סוג הבעלות על בית החולים היא גורם חשוב במשך זמני ההמתנה. בוורס וצ'רניחובסקי השוו את זמני ההמתנה בבתי חולים הממוקמים באזורי מטרופולין לפי סוג הבעלות: מלכ"רים, הממשלה או שירותי בריאות כללית. הנתונים הראו כי בבתי החולים של כללית זמני ההמתנה החציוניים היו הארוכים ביותר –כ-15 אחוז מעל הממוצע הארצי. יש כמה הסברים אפשריים לממצאים אלו. ראשית, מכיוון שקופת חולים כללית מפעילה גם בתי חולים (בניגוד ליתר קופות החולים), היא לרוב תפנה את חברי הקופה הזקוקים לטיפול לבתי החולים שבניהולה. הדבר עשוי להגביל את יכולתם של מטופלי הקופה לבחור בבתי חולים אחרים, מה שיקטין את נטייתם לבחור בתי חולים על סמך זמני המתנה. שנית, ייתכן שכללית מגבילה בהצלחה רבה יותר את השפעת המימון הפרטי על המערכת, מה שעשוי לתרום לזמני המתנה ארוכים יותר.
יש שני סוגי ביטוחי בריאות פרטיים בישראל: ביטוח משלים של קופות החולים (שאינו לוקח בחשבון את ההיסטוריה הרפואית של המבוטח ומתומחר רק לפי גיל) וביטוח פרטי מסחרי. בין 1999 ל-2012 כמעט הוכפל שיעור הישראלים המחזיקים בשני סוגי הביטוח, והנתון הגיע לכ-40 אחוז מהאוכלוסייה. מגמה זו נובעת מזמני ההמתנה הממושכים במערכת הציבורית, ואף מחזקת אותה; הישראלים מרגישים שאינם מקבלים מענה יעיל או מהיר דיו במערכת הציבורית, ולכן פונים למערכת הפרטית. עם זאת, היות שהמערכת הפרטית נשענת על אותם המשאבים של המערכת הציבורית, קיומם של הביטוחים הפרטיים מחריף את בעיית זמני ההמתנה במערכת הציבורית, והדבר דוחף ישראלים רבים עוד יותר לקבל טיפול פרטי.
ישראל אינה המדינה היחידה המתמודדת עם בעיית זמני המתנה ארוכים. 23 ממדינות ה-OECD (כולל ישראל) מדווחות שנושא זמני ההמתנה הוא מרכיב חשוב בקביעת מדיניות הבריאות שלהן, ומתוכן 15 פיתחו תכנית אסטרטגית לאומית לטיפול בבעיה. בישראל, לעומת זאת, לא הייתה תכנית כזו עד אוגוסט 2016, זמן פרסום המחקר של בוורס וצ'רניחובסקי. בספטמבר 2016 הציג משרדי הבריאות והאוצר תכנית לקיצור זמני ההמתנה במערכת הבריאות במהלך 2016 ו-2017. שר הבריאות יעקב ליצמן ושר האוצר משה כחלון הצהירו כי התכנית החדשה תעביר תקציב לקופות החולים כדי שיבצעו הליכים אלקטיביים בתוך זמן קצר יותר, ובכך יפנו פחות ישראלים לשימוש בביטוחים פרטיים.
במחקרם דנים בוורס וצ'רניחובסקי בכמה הצעות מדיניות שעשויות לשפר את זמני ההמתנה. הצעות אלו כוללות: קביעת יעדים לזמני המתנה הולמים מבחינה רפואית וייסוד מערכת שתתמרץ או תעניש את קופות החולים ובתי החולים בהתאם לעמידה ביעדים אלו; שיפור התיאום בין הטיפול בקהילה לטיפול הניתן בבתי החולים; ותשלום לבתי החולים על בסיס סוג הטיפול הרפואי, במקום על בסיס יום אשפוז, כדי לעודד טיפול יעיל יותר במאושפזים.
לפי המחקר, שילוב בין שקיפות מידע לדיווח על זמני המתנה מדויקים בזמן אמת, לצד הבטחה מצד הרשויות להתחייב לזמני המתנה ידועים מראש ולאכוף אותם, יסייעו לציבור להתאים את ציפיותיו למצב בשטח, יפחיתו את חוסר הוודאות וישפרו את אמונם של המטופלים במערכת הציבורית.