רווחה וצל מלחמה

פרק רווחה בדו"ח מצב המדינה לשנת 2025:

חוקרי מרכז טאוב פרופ' ג'וני גל, שביט בן-פורת ויעל עובדיה בוחנים את פעילות מערכות הרווחה והביטחון הסוציאלי בישראל בשנת 2024, בפרק הרווחה שמתפרסם בדוח מצב המדינה 2025. ממצאי המחקר מראים כי העלייה החדה בהוצאה החברתית הכוללת נבעה בעיקר מהרחבת קצבאות ותשלומים הקשורים ישירות למלחמה, בעוד ההוצאה על שירותי רווחה, דיור ציבורי ומערכות טיפול ארוכות טווח הצטמצמה. המחקר מצביע על פער מתמשך בין המענה התקציבי לצורכי חירום לבין סל המענים העומד לרשות המערכת בימי שגרה, המעיד על חולשות מבניות במערך הרווחה.

גידול תקציבי הרווחה לצורכי המלחמה לצד שחיקה מתמשכת בתקציבים לצרכים שוטפים

בשנת 2024 הוקצו להוצאה החברתית כ-400 מיליארד ש"ח מתקציב המדינה, גידול ריאלי של כ-38 מיליארד ש"ח לעומת השנה הקודמת. עם זאת, בניכוי ההוצאות הקשורות ישירות למלחמה עמד הגידול בפועל על כ-11 מיליארד ש"ח בלבד. ההוצאה החברתית לנפש עמדה על 40,784 ש"ח, גידול של 7%, אך ללא רכיב המלחמה לא נרשם גידול ריאלי לעומת 2023.

חלקה של ההוצאה החברתית מסך ההוצאה הממשלתית ירד ל-59%, הרמה הנמוכה ביותר מאז 2013, בין היתר בשל הגידול בהוצאות שאינן חברתיות ובפרט הוצאות הקשורות למלחמה. ההוצאה החברתית כאחוז מהתמ"ג עמדה בשנת 2024 על כ-20%. בהשוואה בין-לאומית שיעור ההוצאה החברתית בישראל נמוך למדי, גם לעומת מדינות שאינן נחשבות למדינות רווחה מפותחות.

שיעור ההוצאה החברתית מסך ההוצאה הממשלתית, לפי תחומים

גידול בהוצאה על ביטחון סוציאלי תוך צמצום בשירותי רווחה

כשבוחנים את השירותים שמספקים המשרדים החברתיים בממשלה, למעט משרדי החינוך והבריאות, עולה כי בשנת 2024 פחתה ההוצאה בתחומים אלו לעומת 2023, בעיקר בשל צמצום של כ-29% בהוצאה על שיכון. מבין תחומי הרווחה החברתית גדלה רק ההוצאה על תעסוקה ועל תחומים שבאחריות משרד הרווחה והביטחון החברתי, וגם זאת בשיעור מתון. תקציב משרד הרווחה והביטחון החברתי גדל ריאלית מאז 2010 מ-5.1 מיליארד ש"ח ל-11.7 מיליארד ש"ח בשנת 2024, גידול של פי 2.3, אף שמספר מקבלי השירותים נותר בתקופה זו יציב ואף ירד מעט בשנים מסוימות.

הביטחון הסוציאלי הוא תחום הפעילות המרכזי של מדינת הרווחה מבחינת משאבים כספיים, ועיקרו תשלומי קצבאות באמצעות המוסד לביטוח לאומי, לצד פעילות אגף השיקום במשרד הביטחון ומענקים ייעודיים. בשנת 2024 גדלה ההוצאה על קצבאות הביטוח הלאומי לכ-172 מיליארד ש"ח, לעומת כ-140 מיליארד ש"ח בשנת 2023, בין היתר בשל מגמות דמוגרפיות ושינויי מדיניות. עיקר הגידול נבע מהוצאות הקשורות במלחמה, בהן קצבאות למשרתי מילואים ולנפגעי פעולות איבה ומענקי חרבות ברזל, שהסתכמו בכ-34 מיליארד ש"ח בשנת 2024. ההוצאה על קצבאות למשרתי מילואים לבדה הגיעה לכ-26 מיליארד ש"ח. לצד זאת בלטו קצבאות הנכות והסיעוד, שההוצאה עליהן גדלה בשנים 2023–2024 ביותר משלושה מיליארד ש"ח ובכשני מיליארד ש"ח, בהתאמה. מנגד, ההוצאה על קצבת הבטחת הכנסה המשיכה להצטמצם ועמדה בשנת 2024 על 1.64 מיליארד ש"ח, לעומת 1.7 מיליארד ש"ח בשנת 2023, לצד ירידה במספר הזכאים מ-60,316 ל-57,093.

המלחמות בשנים 2024 ו-2025 השפיעו באופן ניכר על פעילות המוסד לביטוח לאומי ועל פעילות אגף השיקום במשרד הביטחון. בשונה ממענקים חד-פעמיים, תגמולים שוטפים – כגון תגמולים לנפגעי פעולות איבה שנקבעו להם אחוזי נכות או תגמולים לנכי צה"ל ולמשפחות הנופלים – צפויים ללוות את מערכת הביטחון הסוציאלי לאורך זמן, ולכן כל שינוי בתוכניות האלה בעקבות המלחמה הוא בעל השפעה מתמשכת על ההוצאה של מוסדות אלו.

התוכנית לנפגעי פעולות איבה היא המסגרת המרכזית לסיוע לאזרחים שנפגעו בטבח 7 באוקטובר. השינויים בתוכנית בולטים הן במספר הזכאים והן במאפייני הפגיעה. מספר הזכאים עלה מ-5,706 בשנת 2022 ל-32,261 באפריל 2025. מבין הנפגעים שנוספו מאז 7 באוקטובר 2023, כ-92% הוכרו בגין פגיעה נפשית (24,212 איש), כ-4% בגין פגיעה פיזית (1,169 איש) וכ-4% בגין פגיעה נפשית ופיזית כאחד (1,048 איש). במוסד לביטוח לאומי דווח כי נבחנות כ-45,000 בקשות נוספות להכרה בפגיעה. עקב עלייה זו גדלה ההוצאה על התוכנית מ-613 מיליון ש"ח בשנת 2022 ל-2.5 מיליארד ש"ח בשנת 2024, גידול של יותר מפי ארבעה בתוך שנתיים.

סך נפגעי פעולות האיבה, לפי סוג הנכות שהוכרה

מחסור חמור בעובדות ועובדים סוציאליים, בייחוד ביישובים מוחלשים

המחקר מצביע על מחסור חמור בעובדות ובעובדים סוציאליים במחלקות לשירותים חברתיים ברחבי הארץ. נכון לאוגוסט 2025, כ-18% מהתקנים אינם מאוישים וחסרים במערכת 1,333 עובדים סוציאליים. אף שקיים היצע של בעלי הכשרה בתחום, משרד הרווחה והביטחון החברתי מתקשה לגייס כוח אדם ולשמר אותו במחלקות. לפי נתוני המשרד, כ-40% מהעובדות והעובדים הסוציאליים שמתחילים לעבוד במחלקות עוזבים בתוך כמה שנים, כאשר 55% עוזבים בשנה הראשונה ועוד 15% בשנה השנייה. יש לציין שדווקא ביישובים שרמת העוני בהם גבוהה – כלומר ביישובים שבהם המצוקות החברתיות הן הקשות ביותר והצורך בעובדות ובעובדים סוציאליים הוא הגדול ביותר – שיעור התקנים הלא מאוישים גבוה יותר ועומד על 23%, לעומת 16% בלבד ביישובים שרמת העוני בהם נמוכה. בדיקה לפי מגזר מראה כי שיעור התקנים הלא מאוישים גבוה במיוחד ברשויות הבדואיות ומגיע לכ-24%, לעומת כ-17% ברשויות היהודיות הלא-חרדיות. ירידה חדה בשיעורי האיוש נרשמה ברשויות שפונו במהלך המלחמה, מכ-92% לפני אוקטובר 2023 לכ-71% באוגוסט 2025.

לצד המחסור בכוח אדם – ובמידה רבה בגללו – העומס המוטל על העובדות והעובדים הסוציאליים במחלקות לשירותים חברתיים כבד במיוחד. כך לדוגמה, ביישובים העניים ביותר מספר מקבלי השירותים לעו"ס גדול כמעט פי 1.5 לעומת יישובים ברמת עוני נמוכה ובינונית – 264 לעומת 183 בממוצע. הפערים בולטים גם בין רשויות עם מחסור גדול בכוח אדם, שבהן מספר מקבלי השירותים לעו״ס מגיע ל-259, לבין רשויות עם מחסור נמוך, שבהן המספר עומד על 176.

הדיור הציבורי מצטמצם בעוד מספר הזכאים גדל

ניתוח נתוני תקציב משרד הבינוי והשיכון, האחראי על יישום מדיניות הסיוע בדיור, מצביע על ירידה חדה ומתמשכת במקומו של תחום השיכון בסדרי העדיפויות התקציביים של הממשלה, בייחוד בעשור הראשון של המאה. במהלך עשור זה ירד שיעור ההוצאה על שיכון מ-4% מסך ההוצאה הממשלתית בתחילת שנות האלפיים לכ-1% בשנת 2010, ומאז הוא נע סביב רמה זו. בשנת 2024 הוא ירד עוד יותר ועמד על כ-0.7% בלבד.

בעשור האחרון עלתה בעקביות ההוצאה על סיוע בשכר דירה, מכ-1.7 מיליארד ש"ח בשנת 2014 לכ-2.7 מיליארד ש"ח בשנת 2024. לעומת זאת, ההוצאה על הדיור הציבורי נותרה נמוכה ותנודתית, אם כי בשנים 2023–2024 ניכרת עלייה מחודשת בהוצאה בעקבות הקצאות ייעודיות לרכישת דירות חדשות.

בשנים 2014–2024 הצטמצם מלאי הדירות בדיור הציבורי בכ-18% – מכ-57.8 אלף דירות לכ-47.1 אלף דירות. במקביל חלה עלייה של כ-67% במספר הזכאים הממתינים לדיור ציבורי, מכ-2,600 בשנת 2014 לכ-4,300 בשנת 2023. פער זה משתקף בין השאר בהתארכות זמן ההמתנה לדירה בכמעט שנה שלמה, משנתיים וחודש בשנת 2016 לשנתיים ו-11 חודשים בשנת 2023.

בהשוואה בין-לאומית, היקף הדיור הסוציאלי בישראל נמוך במיוחד – בישראל שיעור הדירות להשכרה במסגרת הדיור הסוציאלי עומד על כ-1.8% בלבד מכלל הדירות במשק, לעומת ממוצע של כ-7.4% במדינות ה-OECD.