בדיון שנערך בהשתתפות בכירים במערכת הבריאות הסכימו הנוכחים כי יש להסדיר את מערכת האשפוז בישראל על כל מרכיביה
ב-1 ביולי 2015 ערך מרכז טאוב דיון במרכז מורשת בגין בירושלים בנושא ארגון וניהול מערכת האשפוז בישראל. בדיון הייחודי השתתפו אנשי מקצוע וקובעי מדיניות בתחום הבריאות: ד"ר יצחק ברלוביץ, מנהל המרכז הרפואי וולפסון; פרופ' יונתן הלוי, מנכ"ל המרכז הרפואי שערי צדק; ד"ר איתן חי-עם, מנכ"ל משרד הבריאות ו"אסותא" לשעבר; ד"ר ערן הלפרן, מנהל המרכז הרפואי רבין ויו"ר איגוד בתי החולים; פרופ' משה רוח, יו"ר הנהלת מכבי שירותי בריאות; וחברת הכנסת יעל גרמן, שרת הבריאות לשעבר. את הדיון ניהלה ד"ר איריס גינזבורג מאוניברסיטת תל אביב.
בפתח הדברים הציגו פרופ' דב צ'רניחובסקי והדס פוקס ממרכז טאוב את הרקע ההיסטורי של בתי החולים ומערכת האשפוז בישראל, וחשפו נתונים עדכניים בנושא:
• מספר מיטות האשפוז במדינת ישראל נמוך ביחס לארה"ב, ועומד על כמחצית מהממוצע במדינות ה-OECD.
• מספר מיטות האשפוז בפריפריה נמוך משמעותית ממספר המיטות באזור המרכז ובערים הגדולות.
לאחר מכן התמקד הדיון בסקירת החלופות האפשריות לארגון וניהול מערכת האשפוז בישראל, כגון תאגידי אשפוז, רשות אשפוז, תאגידים תחת רשות או מִנהלת של משרד הבריאות. כל המתדיינים דיברו על חוליי מערכת הבריאות שהם נתקלים בהם בתפקידיהם.
ח"כ יעל גרמן, שרת הבריאות לשעבר, ציינה כשלים בתחום המשילות: "אין שום פיקוח בבתי החולים הממשלתיים, אפילו לא ברמת השכר. מוטת השליטה של משרד הבריאות כל כך גדולה ורחבה, שאין פניות ניהולית לבתי החולים הממשלתיים". פרופ' משה רוח התייחס גם הוא לחוסר היכולת של משרד הבריאות להתנהל בצורה תקינה: "הנכות של משרד הבריאות כוללת גם בעיה קשה ביותר בתחום המשילות התאגידית. המנכ"ל שלך, כמנהל בית חולים, יכול לראות אותך פעם בשנה. אין דירקטוריון, אין ועדת ביקורת ולא ביקורת פנים. כשמשרד הבריאות עוסק ב-11 בתי חולים ועוד מוסדות גריאטריים וגם בבריאות הציבור, הוא לא יכול להתנהל ומסתמך על אנשים טובים במערכת". המומחים הוסיפו ודיברו על חוסר העדכון במערכת הבריאות, וכך פירט ד"ר ערן הלפרן: "לא הוקמו בתי חולים, עובדים על תקנים מ-1977, אין מכשירי אם-אר-איי, אין סי-טי".
בדיון הועלו ממצאים מוועדות קודמות בנושא מערכת האשפוז, וכמו כן נבחנו חלוקת הסמכויות מול משרד הבריאות והתנאים ההכרחיים מבחינת מימון, ארגון וניהול לקיומן לאורך זמן של החלופות השונות. ד"ר יצחק ברלוביץ: "משרד הבריאות הוא גוף נכה שאינו מסוגל למלא את תפקידו לפי החוק. הרפורמה בתחום בריאות הנפש היא דוגמה לפיצול האישיות של המשרד: צריך להחליט אם הוא רגולטור, כלומר מתכנן שחושב על צורכי הבריאות של העם, או שיש לו אחריות להפעלת בתי חולים".
ד"ר ערן הלפרן פירט גם הוא את הבעיות הנוגעות לכלל המערכת, ולתחום האשפוז בפרט: "אפשר להבין שיש מנהלים שיעדיפו לא לבצע ניתוחים יקרים כדי לעמוד בהקצבה, או שידחו הליכים בגלל בעיות כספיות. נושא האשפוז לא היה על סדר היום בשנים האחרונות בגלל הרצון לטיפול בקהילה. בבית חולים של קופת החולים אפשר לקצץ הליכים רפואיים בהינף קולמוס. הרגולציה מונחית לאור גחמות של כלכלנים".
המתדיינים העלו את החשיבות של מציאת פתרונות שייצבו את המערכת לאורך זמן ואת הצורך להתחשב בהתפתחויות הטכנולוגיות והדמוגרפיות בבחינת החלופות להסדרת האשפוז. על כך אמר פרופ' יונתן הלוי: "פיתוח הרפואה בקהילה הוא הכיוון, שמי שלא צריך בית חולים – שלא יגיע. הרצף הטיפולי הוא חשוב ובזה הקופות צריכות להתרכז. צריך להשקיע כספים בבתי חולים עם דירקטוריון משלהם". ד"ר איתן חי-עם הוסיף: "התקצוב של המערכת רחוק ממה שצריך להיות. תמיד יש גירעון. הפתרונות צריכים להיות מנקודת מבטו של חולה מדימונה ללא ביטוח או יכולות – אני הייתי מלאים את כל הביטוחים המשלימים".
לסיכום ביטא פרופ' משה רוח את הלך הרוח הכולל כשאמר: "אני מקווה שלמשרד הבריאות יהיה מספיק אומץ להתאים את מדיניות הרפואה בישראל להתפתחויות דמוגרפיות, לטכנולוגיות ולרצון הציבור".