אחד ה”קשים האחרונים” שהוביל את מחאות הקיץ בישראל היה המחיר הגבוה של גבינת הקוט’ג. השוואה שערך ניר עילם, חוקר במרכז טאוב, מראה שב-2005 חלב, גבינה וביצים היו יקרים בישראל מממוצע ה-OECD ב-6 אחוזים. עד 2008, פער זה התרחב ל-44 אחוז (תרשים ראשון). מחירי המזון והמשקאות הלא-אלכוהוליים, שהיו זולים ב-2005 ב-16 אחוז בישראל לעומת ממוצע מדינות ה-OECD, הפכו תוך 3 שנים בלבד ליקרים ב-16 אחוז מממוצע ה-OECD. פירות וירקות נותרו זולים יותר בישראל –אם כי הפער הצטמצם מ-40 אחוז פחות מה-OECD ב-2005 ל-13 אחוז פחות ב-2008.
חוקרי מרכז טאוב מצאו שלא בכל התחומים המחירים בישראל גבוהים יותר. אך מתברר שגם בתחומים בהם המחירים בישראל היו נמוכים יחסית ב-2005 – כמו בחינוך, בבריאות, בתקשורת ומחירי הפירות והירקות – הפערים לטובת ישראל הצטמצמו מאוד עד 2008, ובחלק מהמקרים, המחירים שהיו נמוכים יותר בישראל ב-2005 אף הפכו ליקרים יותר מאשר ב-OECD ב-2008.
מכוניות ודיור הם מההוצאות הגבוהות ביותר של משקי הבית. ב-2005, מחיר כלי רכב בישראל היה גבוה ב-46 אחוז יותר מהמחיר ב-OECD. פער זה גדל ל-70 אחוז עד 2008. פרופ’ דן בן-דוד, מנהל מרכז טאוב, מסביר שהיעדר תחרות חופשית ביבוא מכוניות לישראל מאפשר למספר קטן של יבואנים ליקר את כלי הרכב הנמכרים בארץ באופן בלתי פרופורציונלי למקובל במדינות המערב.
הדיור בישראל יקר אף הוא. באופן כללי, דירה נחשבת קשה מאוד להשגה אם העלות שלה עולה על חמש שנות הכנסה. מחקר של מכון דמוגרפיה אינטרנשיונל מחלק את מחיר הדיור החציוני בהכנסה חציונית למשק בית (תרשים שני) ומראה שבארה”ב נדרשות בממוצע רק 2.9 שנות הכנסה לקניית דירה, בקנדה ובאירלנד נתון זה עולה ל-3.7 שנים, באנגליה ל-5.1, בניו-זילנד ל-5.7 ול-6.8 באוסטרליה. אך בישראל נדרשות לרכישת דירה יותר שנות עבודה מכל המדינות האלה, עם ממוצע של 7.7 שנות עבודה.
יתרה מכך, הישראלי נדרש לעבוד יותר שנים בעבור דירתו מתושבי 32 מתוך 33 הערים הגדולות באנגליה (תרשים שלישי), כאשר אפילו בלונדון מדובר “רק” ב-7.1 שנות עבודה הנדרשות לרכישת דירה. הדיור בישראל גם יקר יותר מזה של כל מטרופולין באירלנד ובניו-זילנד, ומ-174 מתוך 175 הערים הגדולות בארצות-הברית. אפילו הדיור בעיר ניו-יורק דורש פחות שנות עבודה מאשר בישראל.
לדברי פרופ’ דן בן-דוד, טיפול המתמקד בעיקר בסימפטומים אינו הדרך להורדת עלות הדיור. נדרש טיפול שורש והוא מצביע על מספר כיווני מדיניות עיקריים:
- רפורמה במינהל מקרקעי ישראל. במדינת ישראל, המחזיקה בבעלותה יותר מ-90 אחוז מהקרקע, אין שוק חופשי בתחום הדיור. נדרשת רפורמה כללית במינהל מקרקעי ישראל, כדי שיחדל לפעול כמונופול הממקסם רווחים על חשבון הציבור הרחב.
- טיפוח והנגשת הפריפריה. רמת החינוך הירודה בפריפריה והיעדר נגישות מהירה, זמינה וזולה מן הפריפריה למקומות עבודה בערים הגדולות מונעים ממשפחות צעירות רבות לעבור ליישובים בהם ניתן לרכוש דירות גדולות יותר במחירים נמוכים יותר. אמנם דרושה רפורמה כוללת במערכת החינוך בכל המדינה, אך חשיבותה עולה מספר מונים בפריפריות. במדינה בה רק מחצית מכלי הרכב לנפש מהממוצע המערבי, אך יותר מכפליים הצפיפות על הכבישים, הגיע הזמן להגביר משמעותית את ההשקעה בתשתית התחבורה ולסגור פערים אחרי עשורים של פיגור. אמנם חל שיפור מסוים בתחום זה וההשקעה הלאומית של ישראל בתשתיות תחבורה עלתה לרמה דומה לזאת של ממוצע ה-OECD (כאחוז מתמ”ג), אך זה עדיין רחוק מלספק אם ישראל רוצה לסגור את פער התשתיות הענק שנפתח במרוצת השנים.
- מעונות סטודנטים. בארבע הערים הגדולות לפחות אוניברסיטה אחת, עם 18,000 עד 29,000 סטודנטים אוניברסיטה. הגיעה העת לבנות מספיק מעונות מסובסדים במתחמים הקיימים – על-ידי בנייה לגובה במקום הבנייה הנמוכה הקיימת – כדי להקטין במידה ניכרת את ביקוש הסטודנטים לדירות מפוצלות ויקרות בערים אלה. כך יירד הביקוש להשקעה בדירות מסוג זה וישתחררו אלפי דירות למשפחות צעירות שאינן מצליחות להתחרות היום במחירים הקיימים. כבונוס, הסטודנטים, שיגורו במרחק הליכה מהקמפוסים, יוכלו להקדיש יותר זמן ללימודים ובכך יקטינו את הצפיפות על הכבישים העמוסים ממילא.
מחאות הקיץ בישראל אכן נגעו בעצב חשוף מאוד, אם כי הן התמקדו רק בסמפטומים, או כאמור, ב”קצה הקרחון”. הקרחון עצמו, שהינו במוקד של מרבית המחקר במרכז טאוב, מתבטא ברמת חיים ישראלית שהולכת ונסוגה מזו שבמדינות המערב מאז שנות ה-70 (המיתון הנוכחי מהווה חריגה ממגמות ארוכות-הטווח האלו); ורמות עוני ואי-שוויון גבוהות בהרבה מאלו ששררו בשנות ה-70 וה-80, וגבוהות במידה ניכרת גם מאלו של רוב מדינות ה-OECD.
הצירוף של מחירים יחסית גבוהים והכנסות נמוכות בישראל – בהשוואה למערב המתועש – גובה מחיר במספר מישורים. ביטוי אחד, שנצפה במשך הקיץ האחרון הוא שביתת הרופאים, כאשר המיומנות והכישורים שלהם משתווים לאלו של טובי הרופאים במערב, אך רמת ההשתכרות מפגרת מאחור. במחאה, מתמחים רבים התפטרו באופן המוני ובתי המשפט נדרשו להתערב ולמנוע את ההתפטרויות מחשש להשפעה שלילית חמורה על שירותי הבריאות ככלל ועל טיפול חירום בפרט. רק לאחרונה הגיעה הפרשה לסיומה, באופן שעוד עלול להכות הדים על דפוסי המשא ומתן העתידיים בשוק העבודה.
בתחום האקדמי, ההתפטרויות הוחלפו בבריחת מוחות מסיבית מן המדינה, בריחה שהינה חמורה במיוחד בתחומים המציעים תגמול גבוה בהרבה באקדמיה בחוץ-לארץ. גם בתחום זה נרשמה התקדמות בניסיון להפיכת המצב. אך מדובר בטיפול סימפטומטי לבעיה רחבת היקף שנותרת מתחת לפני השטח.
פרופ’ בן דוד מסכם שמצב בו הכשרת כוח האדם בחזית הידע האנושי לצד תגמול שאינו משקף הכשרה זאת אינו מצב בר-קיימא. כאשר בנוסף לכך, יוקר המחיה עולה מעבר לזה שבמערב, אין זה מפליא ש-400,000 ישראלים – במדינה המונה פחות משמונה מיליון תושבים – יצאו לרחובות בליל קיץ אחד במחאה. הוא מוסיף שנדרש תכנון לטווח ארוך שיתמקד בשיפור משמעותי בהון האנושי ובהון הפיזי של המדינה כדי להתמודד עם בעיות היסוד של ישראל. לצד זה נדרשת מדיניות כוללת, הנותנת עדיפות לרווחה הכללית על פני רווחתן של קבוצות אינטרס צרות, בליווי רגולציה מתאימה לטיפול בכשלי שוק.