ממצאים עיקריים:
חלקו של החינוך הערבי בירידה, החינוך היהודי מתייצב: בעשר השנים האחרונות התייצב חלקם של התלמידים בחינוך הממלכתי היהודי, הממלכתי-דתי והחרדי, ולעומת זאת חלה ירידה בחלקו של החינוך הערבי. את ההתייצבות בחלקם של התלמידים בחינוך הממלכתי היהודי ניתן להסביר בעלייה בשיעורי הפריון בקרב נשים חילוניות, בתהליכי חילון שהביאו למעבר תלמידים לזרמי חינוך דתיים פחות ובגידול במספר התלמידים הלא-יהודים במסגרות החינוך הממלכתי היהודי. במגזר הערבי התחוללו שינויים גדולים במיוחד, עם ירידה באוכלוסיית התלמידים בכיתות א'-ד' מכלל התלמידים בקבוצת גיל זו מ-28% ב-2010 ל-22% ב-2020. את העלייה בקרב תלמידי התיכון הערבים ניתן לייחס בעיקר לירידה בנשירה.
הקצאות מיוחדות לקורונה: בשנת 2020 עמד תקציב משרד החינוך בפועל על כ-67 מיליארד ש"ח, מתוכם נוצלו 64 מיליארד ש"ח. כדי להתמודד עם מגפת הקורונה הוקצה בשנת הלימודים תשפ"א (2020/2021) סכום של 4.2 מיליארד ש"ח (1.75 מיליארד ש"ח ל-2020 ו-2.45 מיליארד ש"ח ל-2021) לתגבור התשתיות ללמידה מרחוק, ללמידה היברידית, למיגון והיגיינה ולפתרונות לאוכלוסיות מיוחדות. מתוך ההקצאה ל-2020 רוב התוספת התקציבית הוצאה על צהרונים (כ-870 מיליון ש"ח) ועל רכישת ציוד והכשרת מורות לצהרונים (כ-280 מיליון ש"ח). על הגדלת צוותי הוראה להפעלת הלמידה בקפסולות הוצא סכום של כ-400 מיליון ש"ח בלבד. סך הכל, ב-2020 נוצלו כ-1.7 מיליארד ש"ח. מפתיע לגלות שלטובת פיצול כיתות נוצל סכום קטן יחסית מתוך ההקצאה.
הקטנה בגודל הכיתה, עלייה במספר המורות: בעשרים השנים האחרונות נחתמו עם ארגוני המורים הסכמי העבודה "אופק חדש" ו"עוז לתמורה", יושם חוק לימוד חובה מגיל 3, וחל גידול במסגרות החינוך המיוחד. כל אלה השפיעו על מספר המורות, התלמידים והכיתות, ובולט הגידול המהיר במספר המורות לעומת הגידול במספר התלמידים והכיתות.
גודל הכיתה הצטמצם בחינוך הממלכתי והממלכתי-דתי, ואף יותר מכך בחינוך הערבי – דבר המבטא צמצום פערים עקב מדיניות ושינויים בגודל המשפחה הערבית. לעומת זאת חלה עלייה בחינוך החרדי – המשקפת ככל הנראה את הגידול המספרי של האוכלוסייה החרדית.
מבחינת המורים, בעוד שיעור המורות היהודיות מתוך כלל המורים/ות היהודים לא השתנה בעשרים השנים האחרונות, שיעור המורות במגזר הערבי גדל מ-60% ל-70%. רמת ההשכלה של המורות עלתה, בעיקר בקרב המורות הערביות: מ-47% ללא תואר בשנת 2000 ל-3% בלבד בשנת 2020 (פחות מהשיעור במגזר היהודי). שיעור המורות הערביות בעלות תואר שני דומה לשיעור בקרב היהודיות – 38%. גם במספר שעות העבודה ניכרת עלייה – ככל הנראה עקב שינויים במבנה המשרה בעקבות ההסכמים עם ארגוני המורים, הכוללים הוספת שעות פרטניות ושעות שלא נכללו בעבר בחישוב השעות (אם כי המורות עבדו), אולם היקפי המשרה לא השתנו, ומרבית המורות עובדות במשרה חלקית. מבחינת ההתאמה לתחום, שיעור המורות בעלות ההכשרה הנדרשת להוראת מתמטיקה, אנגלית ועברית אינו עולה ולעיתים אף נמצא בירידה, וחוסר ההתאמה ניכר בעיקר בחינוך היהודי.
את השאלה אם קיים מחסור במספר המורות יש לבחון בכמה פרמטרים, בהם האם הייתה עלייה בהיקף המשרה הממוצע, גידול במספר המורות הלא מוסמכות וירידה בדרישות לרמת ההשכלה שלהן, עלייה במספר התלמידים בכיתה, ירידה בשעות ההוראה לכיתה ולתלמיד, ירידה במספר שעות הלימוד במקצוע והיעלמות מקצועות לימוד. מאז 2010 חלה ירידה בשיעור המורות הלא-מוסמכות מ-16% ל-6%, בעוד מספר בעלות תואר שני עלה מ-24% ל-38%, כך שרמת ההוראה השתפרה. מספר התלמידים הממוצע בכיתה יורד ומספר שעות העבודה לכיתה עולה – כך שאין בכך כדי להצביע על מחסור במורות. מבחינת השתלבות בוגרות המוסדות להכשרת מורות במקצוע, רק כ-60% השתלבו בהוראה בשנים 2000–2017, כך שיש מאגר פוטנציאלי של כ-40% לגייס למערכת בעיתות משבר. נוסף על כך, שיעור המורות החדשות עולה על שיעור הפורשות – כך שגם כאן לא ניכר מחסור.
אף על פי כן, תמיד יש מחסור נקודתי של מורות במקצועות מסוימים, והחוקר נחום בלס מציע כמה דרכי התמודדות: תשלום נדיב עבור שעות נוספות, תשלום למורות שפרשו ללא פגיעה בקצבת הפנסיה שלהן, וניהול "פנקס מורות" לדרכי התקשרות עם בעלות רישיון הוראה שיאפשר לפנות אליהן בעת הצורך.