כיתות צפופות – האומנם גזירת גורל?

זה עשרות שנים, בכל דיון על מערכת החינוך בישראל יש קונצנזוס מלא על כך שלמספר התלמידים הגדול בכיתות בכל שלבי החינוך יש תרומה מכרעת הן לקשיי המערכת והן להישגים הלימודיים הנמוכים של התלמידים יחסית למדינות אחרות ב-OECD. את הסיבה לכך מקובל לתלות בשיעור הילדים הגבוה באוכלוסייה, הנובע משיעורי הפריון החריגים בישראל בהשוואה למדינות מפותחות ולא מפותחות כאחד. עם זאת, נראה שאין מה לעשות בנושא זה, כי לכל החלטה שמטרתה לצמצם את מספר התלמידים בכיתה מתלווים שני מחירים שהמערכת אינה יכולה לעמוד בהם: האחד הוא עלויות בינוי אדירות, והשני הוא גידול מסיבי במספר המורים, שיגרור בעקבותיו גם עלייה בהוצאות השכר וגם ירידה ברמת המורים, בגלל ההיצע המוגבל של מורים עם כישורי הוראה ראויים.

אני מציע לבחון את הדברים מחדש. להערכתי גודל הכיתה בישראל איננו כורח המציאות אלא תולדה של תפיסות חינוכיות שעוצבו על ידי מסורת וקיבעון מחשבתי, ויציאה מקיבעון זה היא אפשרית ואפילו הכרחית אם ברצוננו לתת למערכת החינוך בישראל הזדמנות אמיתית לעליית מדרגה.

גודל הכיתה בכל מערכת החינוך נקבע על בסיס היחס בין ארבעה מרכיבים: מספר התלמידים, מספר המורים, היקף משרת המורה, ומספר שעות הלימוד של התלמידים. שינוי בכל אחד מהמרכיבים כלפי מעלה או כלפי מטה משפיע על גודל הכיתה, ובסופו של דבר מספר התלמידים למורה במשרה מלאה הוא הקובע באיזו מידה אפשר, במגבלת כוח האדם הקיים, להגדיל או להקטין את הכיתות.

כדי להבין היכן ישראל עומדת בהשוואה בין-לאומית בדקתי את מצבה ביחס למדינות אחרות ב-OECD בשלושה תחומים: מספר התלמידים למורה במשרה מלאה (לוח 1), מספר שעות העבודה של המורים בכל שלב חינוך (לוח 2), ומספר שעות הלימוד בחינוך היסודי ובחטיבות הביניים (לוח 3). ההשוואה נעשתה בהתבסס על נתוני ה-OECD לשנת 2024 ולשנת 2025. בלוח הראשון כללתי חמש מדינות שבהן ממוצע התלמידים למורה במשרה מלאה בחינוך היסודי גבוה מזה שבישראל וחמש מדינות שבהן הוא נמוך ממנו, ואת הממוצע ב-OECD.

מקור: EAG 2024, לוח D2.2 (עמ' 370)

הנתונים בלוח מראים שמספר התלמידים למורה בישראל דומה למדי לממוצע ב-OECD בחינוך היסודי, כמעט זהה בחטיבות הביניים ונמוך ממנו במידה לא מבוטלת בחטיבה העליונה. בהשוואה מפורטת יותר רואים שבין המדינות שעולות על ישראל במספר התלמידים למורה  נמצאות מדינות שהישגיהן במבחנים הבין-לאומיים גבוהים בהרבה מאלה של ישראל.

הסיבה לגודל הכיתות איננה מחסור במורים ויש לחפש אותה במקום אחר: או שמספר שעות העבודה של המורים גדול מדי או שמספר שעות הלימוד של התלמידים גדול מדי.

כפי שעולה בבירור מלוח 2, מספר שעות העבודה של המורים בישראל גבוה משמעותית מן הממוצע ב-OECD בחינוך היסודי (כ-7%), דומה מאוד בחטיבת הביניים (נמוך בכ-2%), ונמוך במידת מה בחטיבה העליונה (5%). ברור אפוא שהסיבה לכיתות הגדולות בחינוך היסודי ובחטיבת הביניים בישראל אינה מספר שעות העבודה הנמוך של המורים.

מקור: EAG 2024, לוח D4.1 (עמ' 415)

כעת אנו מגיעים למספר שעות הלימוד. מלוח 3 עולה שבחינוך היסודי ישראל נמצאת בצמרת הטבלה מבחינת מספר שעות הלימוד – תלמידי בתי הספר היסודיים בישראל לומדים כ-17% יותר שעות מהממוצע במדינות ה-OECD. בחטיבות הביניים מספר השעות דומה.

מקור: EAG 2025, לוח D1.1 (עמ' 364)

מכל האמור לעיל עולה מסקנה ברורה: אם יש מספיק מורים והמורים מלמדים מספיק שעות הרי שהסיבה לכיתות הגדולות בישראל טמונה במספר שעות הלימוד הגבוה של התלמידים, לפחות בחינוך היסודי. נראה אם כן שהמפתח להקטנת הכיתות הוא הקטנת מספר שעות הלימוד של התלמידים. מהלך כזה אינו חייב להביא בהכרח להקטנה של מספר השעות שהתלמיד לומד בפועל, כי רבות מן השעות הללו הן שעות פרטניות שניתנות לתלמידים לפי צרכים ספציפיים, וייתכן ששעות אלו אף יתייתרו כאשר הכיתות יוקטנו. נוסף על כך, הקטנת מספר שעות הלימוד אינה צפויה בהכרח לפגוע בהישגים הלימודיים – לדוגמה, לימוד 6 שעות מתמטיקה בכיתה של 30 תלמידים אינו מביא בהכרח להישגים טובים יותר מלימוד 4 שעות בכיתה של 20 תלמידים. לבסוף, תוספת שעות לימוד משפרת את ההישגים הלימודיים רק עד גבול מסוים. כפי שרואים בתרשים להלן, אין הבדל של ממש בהישגים בקריאה בין 3 שעות ל-5 שעות, ומעבר ל-5 שעות הם אף מתחילים לרדת.

תרשים 1. הישגים בקריאה לפי שעות לימוד ואוכלוסיית התלמידים

מקור: PISA 2018 Results, תרשים V.6.3 (עמ' 137)

למסקנה זו הגיעה גם ועדת שפירא, שאחת ההמלצות המרכזיות שלה הייתה הקטנה גורפת של מספר התלמידים בכיתה – מממוצע של 28 תלמידים לממוצע של 19. חברי הוועדה הוכיחו שהדבר אפשרי מבחינת מספר המורים, וגם היו סבורים שהקטנת גודל הכיתה תפצה על הפחתת מספר שעות הלימוד מבחינת היכולת להגיע להישגים לימודיים.

כדי לאפשר את יישום המהלך הזה נותרה סוגיית הבינוי. אמנם בנייה מסיבית של כיתות נוספות כרוכה בעלויות לא מבוטלות, אולם מדובר בהשקעה חד-פעמית לטווח ארוך, שאמורה להחזיר את עצמה הן בהקטנת מספר תלמידי החינוך המיוחד, הן בהקטנת הנשירה של מורים, הן בהעלאת איכות הלמידה והן בשיפור איכות החיים של התלמידים והמורים. מערכת החינוך צריכה לקבל החלטה אמיצה בעניין זה. כפי שהוכיחה המציאות בשנים האחרונות, אם מחליטים שמהלך מסוים חשוב דיו, מוצאים את התקציבים הדרושים ליישומו.